<h1>שבלי הלקט הקצר דין בהמה שנשחטה ולא נבדקה סימן כ"ז</h1>
<h2>דף ט.</h2>
בהמה שנשחטה ולא נבדקה והוציאו את הריאה לחוץ מעשה זה בא לפני ר' יצחק הלוי והורה לאיסור. ועוד מצאתי מעשה על אחד ששחט טלה והלך לו ובחזרתו מצא את הריאה לחוץ שלא היתה נבדקת ולא נודע מי הוציאה לחוץ אם ישראל אם גוי ושאל לחבר ואמר לו, בדוק הריאה אם לא נמצא בו שום ריעותא מותרת מהלכה זו דאמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה. נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה וזה דוקא בטרפיות שאינם דריאה שאינם צריכים למיבדק כגון דאיתילדא בה ריעותא, כגון שנפלה מן הגג שצריך לבדוק בחוט השדרה וכנגד בני מעיים או שהכתה חולדה על ראשה, שצריך לבדוק בקרום של מוח ובנקיבת הוושט והדקין והקיבה. ובשאר טרפיות דכי לא אשכח בהו רעותא ממש לעולם הווין בחזקת היתר אבל בריאה צריך בדיקה. וגם בסירכת דריאה צריך לבדוק משום דידא דעבדי דממשמשי בה כד מפקי לה. דנתיקי סרכי דקיקי ולא ידיע, ועוד דהוי אסורא דשכיח ואי לא בדיק הוי ספיקא דאוריתא כדכתיב בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל.
ועוד מצאתי בהלכות שחיטה של קדמונים. פירשו חכמים י"ח טריפות וכולן אין עליך לבדוק. עד שיבואו לידך חוץ מן הריאה שבה מיני טריפות והיא הוחזקה שלפעמים אדם שוחט כמה בהמות ומוציא רובן טריפות. אבל בשאר י"ח טרפות אמר רב הונא בחזקת היתר עומדת כו'. וכל טבח שבודק אע"פ שאינו מוצא סרכא צריך להוציא הריאה לחוץ ולבדוק משום יבשה ונמוקה ונקובה ומשום דברים אחרים. לפיכך יש לסמוך בדבר דכי הוציא הריאה לחוץ בלא בדיקה הוי ספק איסורא לחומרא.
מצאתי, המורה רבינו ששון ונדיבי מלכות לותיר וכל החכמים עמו הסכימו לדעה אחת לאסור בהמה שלא נבדקה או שלא נפחו הריאה יש לחוש לאטום בריאה ופתרי בה להא מילתא דרב הונא בשאר טרפות שבגוף הבהמה הואיל ולא שכיחא לא גזרו רבנן ולא מחזקינן איסורא אבל בטרפות שבריאה שבכל שעה הן מצויין חוששין להן ומספק מחזקינן איסורא.
וכתב רש"י דודאי כל בהמה חולבת בודאי בחזקת כשרה דהא אמרינן בפ' ג' דבכורות בשמעתא קמייתא, הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות אינם חולבות אלא אם כן יולדות. וכיון שחולבת בידוע שכבר ילדה. ויצאה מחזקת טריפות דקיימא לן טריפה אינה יולדת. ואהא סמכינן לאכול החלב. והוא הדין אם הוציאו הריאה ולא נבדקה דמוקמינן לה אחזקה דכשרה, הואיל וראינוה חולבת וכל שכן יולדת וכל בהמה שלא ראינוה חולבת דמספקא לן אם ילדה אם לאו ולית ליה חזקת כשרות מחזקינן באיסורא.
<h2>דף יב.</h2>
בהמה שנשחטה ולא נבדקה והוציאו את הריאה לחוץ מעשה זה בא לפני ר' יצחק הלוי והורה לאיסור. ועוד מצאתי מעשה על אחד ששחט טלה והלך לו ובחזרתו מצא את הריאה לחוץ שלא היתה נבדקת ולא נודע מי הוציאה לחוץ אם ישראל אם גוי ושאל לחבר ואמר לו, בדוק הריאה אם לא נמצא בו שום ריעותא מותרת מהלכה זו דאמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה. נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה וזה דוקא בטרפיות שאינם דריאה שאינם צריכים למיבדק כגון דאיתילדא בה ריעותא, כגון שנפלה מן הגג שצריך לבדוק בחוט השדרה וכנגד בני מעיים או שהכתה חולדה על ראשה, שצריך לבדוק בקרום של מוח ובנקיבת הוושט והדקין והקיבה. ובשאר טרפיות דכי לא אשכח בהו רעותא ממש לעולם הווין בחזקת היתר אבל בריאה צריך בדיקה. וגם בסירכת דריאה צריך לבדוק משום דידא דעבדי דממשמשי בה כד מפקי לה. דנתיקי סרכי דקיקי ולא ידיע, ועוד דהוי אסורא דשכיח ואי לא בדיק הוי ספיקא דאוריתא כדכתיב בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל.
ועוד מצאתי בהלכות שחיטה של קדמונים. פירשו חכמים י"ח טריפות וכולן אין עליך לבדוק. עד שיבואו לידך חוץ מן הריאה שבה מיני טריפות והיא הוחזקה שלפעמים אדם שוחט כמה בהמות ומוציא רובן טריפות. אבל בשאר י"ח טרפות אמר רב הונא בחזקת היתר עומדת כו'. וכל טבח שבודק אע"פ שאינו מוצא סרכא צריך להוציא הריאה לחוץ ולבדוק משום יבשה ונמוקה ונקובה ומשום דברים אחרים. לפיכך יש לסמוך בדבר דכי הוציא הריאה לחוץ בלא בדיקה הוי ספק איסורא לחומרא.
מצאתי, המורה רבינו ששון ונדיבי מלכות לותיר וכל החכמים עמו הסכימו לדעה אחת לאסור בהמה שלא נבדקה או שלא נפחו הריאה יש לחוש לאטום בריאה ופתרי בה להא מילתא דרב הונא בשאר טרפות שבגוף הבהמה הואיל ולא שכיחא לא גזרו רבנן ולא מחזקינן איסורא אבל בטרפות שבריאה שבכל שעה הן מצויין חוששין להן ומספק מחזקינן איסורא.
וכתב רש"י דודאי כל בהמה חולבת בודאי בחזקת כשרה דהא אמרינן בפ' ג' דבכורות בשמעתא קמייתא, הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות אינם חולבות אלא אם כן יולדות. וכיון שחולבת בידוע שכבר ילדה. ויצאה מחזקת טריפות דקיימא לן טריפה אינה יולדת. ואהא סמכינן לאכול החלב. והוא הדין אם הוציאו הריאה ולא נבדקה דמוקמינן לה אחזקה דכשרה, הואיל וראינוה חולבת וכל שכן יולדת וכל בהמה שלא ראינוה חולבת דמספקא לן אם ילדה אם לאו ולית ליה חזקת כשרות מחזקינן באיסורא.
<h2>דף מב.</h2>
ועוד מצאתי בהלכות שחיטה של קדמונים. פירשו חכמים י"ח טריפות וכולן אין עליך לבדוק. עד שיבואו לידך חוץ מן הריאה שבה מיני טריפות והיא הוחזקה שלפעמים אדם שוחט כמה בהמות ומוציא רובן טריפות. אבל בשאר י"ח טרפות אמר רב הונא בחזקת היתר עומדת כו'. וכל טבח שבודק אע"פ שאינו מוצא סרכא צריך להוציא הריאה לחוץ ולבדוק משום יבשה ונמוקה ונקובה ומשום דברים אחרים. לפיכך יש לסמוך בדבר דכי הוציא הריאה לחוץ בלא בדיקה הוי ספק איסורא לחומרא.
<h2>דף מז:</h2>
מעשה בא לפני ר' יצחק הלוי, ור' יצחק ב"ר יהודה זצ"ל, על אחד ששחט בהמה אחת, ושגג השוחט ולא בדקה, והוציאו את הריאה לחוץ. והורו הם לאיסור והביאו ראיותיהם וטעמיהם. ולפני רבנו בא [מעשה] לידו כמו כן והורה הוא להיתר ושלח כתב ידו לעומת גאוני לותיר האוסרין. ועוד מצאתי, נשאלתי על אחד ששחט טלה והלך לו, ובחזירתו מצא את הריאה לחוץ שלא נבדקה. ולא נודע מי הוציאה, אם ישראל ואם גוי ושאל לחבר ואמר לו בדוק הריאה, אם לא תמצא בו שום ריעותא מותרת מהלכה זו. בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה. נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה. כך דעתי נוטה מה שהורה אותו חבר לעצמו הורה, דהאי דקאמר רב הונא נשחטה בחזקת היתר, היינו בטרפיות שאינן בריאה, דלא צריכי למיבדק, כגון דאיתיילדא ביה ריעותא שנפלה מן הגג וצריך לבדוק בחוט השדרה וכנגד בני המעיים, הכתה חולדה על ראשה שצריך לבדוק בקרום של מוח. ובנקיבת הושט והדקין והקיבה ובשאר טרפיות דכי לא משכחת בהו ריעותא ממש לעולם הווין בחזקת היתר. אבל בריאה צריכה בדיקה במקום נפיחה בעודה בבהמה, כדאמרינן [מ"ז ע"ב], קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום דאי סירכא בדופן טרפה. ואמרינן [מ"ח ע"א] כי סירכא שלא במקום רביתא טריפה. והאיך איפשר להורות דבסירכי הריאה נמי הויא בחזקת היתר א"כ לדבריו לא צריך בדיקה בריאה קודם הוצאתה לחוץ. אלא ודאי בסירכי דריאה צריך לבודקה משום דידא דטבחי דממשמשי בה כדמפקי לה, ומנתקי סריכי דקיקי ולא ידיעי. ועוד דהוי אסורא דשכיח ואי לא בדיק הוי ספיקא דאוריתא כדכתיב, בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל ע"כ דבריו. [שבלי הלקט דין בהמה שנשחטה ולא נבדקה סימן כ"ז]. בהמה שנשחטה ולא נבדקה והוציאו את הריאה לחוץ מעשה זה בא לפני ר' יצחק הלוי והורה לאיסור. ועוד מצאתי מעשה על אחד ששחט טלה והלך לו ובחזרתו מצא את הריאה לחוץ שלא היתה נבדקת ולא נודע מי הוציאה לחוץ אם ישראל אם גוי ושאל לחבר ואמר לו, בדוק הריאה אם לא נמצא בו שום ריעותא מותרת מהלכה זו דאמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה. נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה וזה דוקא בטרפיות שאינם דריאה שאינם צריכים למיבדק כגון דאיתילדא בה ריעותא, כגון שנפלה מן הגג שצריך לבדוק בחוט השדרה וכנגד בני מעיים או שהכתה חולדה על ראשה, שצריך לבדוק בקרום של מוח ובנקיבת הוושט והדקין והקיבה. ובשאר טרפיות דכי לא אשכח בהו רעותא ממש לעולם הווין בחזקת היתר אבל בריאה צריך בדיקה. וגם בסירכת דריאה צריך לבדוק משום דידא דעבדי דממשמשי בה כד מפקי לה. דנתיקי סרכי דקיקי ולא ידיע, ועוד דהוי אסורא דשכיח ואי לא בדיק הוי ספיקא דאוריתא כדכתיב בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל.
